שולחן אחד. עם אחד. תקווה אחת.
אני לא נוהג לכתוב הרבה על עצמי, אבל הפעם זו כתבה שגרמה לי לעצור לרגע.
הוזמנתי לכתוב טור לראש השנה, והאמת, זה ריגש אותי יותר ממה שחשבתי.
כתבתי שם על שולחן החג – המקום שבו הכל קורה.
לא רק ארוחות, אלא גם שיחות נפש, צחוקים, פיוסים, וגם לפעמים רגעים שקטים וכואבים.
מאז שהייתי ילד הייתי אחראי לערוך את שולחן השבת והחג בבית, ומאז אני פשוט מאוהב בזה.
בבניית האווירה. בחיבורים הקטנים שבין צלחת, צבע, פרח, מפית, ובין הלבבות של היושבים סביב השולחן.
בכתבה אני משתף איך אפשר לעצב שולחן חג שהוא לא רק יפה אלא גם מדויק, חכם ומלא משמעות.
איך חושבים על התפריט, על צבעים, על כלים, על תנועה של שיחה.
אבל מעבר לזה, ניסיתי לגעת גם במהות.
היום, כשאני יוצר כלים מקרמיקה בעבודת יד, אני מבין שבעצם אני עדיין עורך שולחן.
רק הפעם זה השולחן שלכם. אני מנסה לייצר כלים שיארחו בתוכם רגעים. שיאפשרו מפגש.
זה מה שיפה בקרמיקה - היא שקטה, אבל מדברת.
וכמובן, בפתחה של שנה חדשה - אי אפשר בלי התפילה הפנימית שכולנו חולקים.
שנחזור כולנו לשבת סביב שולחן אחד.
שהחטופים יחזרו הביתה.
שנדע שנה של קרבה, של פיוס, של ריפוי.